עוד ערב בבית.
"אני אהיה רגועה היום. אני לא אצעק."
את מתאפקת כל היום. נושכת שפתיים, מחזיקה חזק את הסבלנות.

הם שוב מתווכחים, שוב רבים.
הצעצועים זרוקים, הארוחה שאיכשהו הצלחת להכין נשארה בצלחת, והם?
הם עושים בדיוק ההפך ממה שביקשת.

ואז זה קורה,

את מתפוצצת.

"די כבר!!! נמאס לי! למה אתם אף פעם לא מקשיבים לי?! תיכנסו לחדרים עכשיו!!"

 שקט.

אבל זה לא שקט טוב.
זה שקט של פחד.
הילד שלך עומד שם, קפוא.
העיניים שלו מביטות בך, והלב שלך מתכווץ.

💔 מה הוא רואה עכשיו?
💔 האם הוא רואה אמא שמובילה אותו באהבה?
💔 או אמא שכדאי להתרחק ממנה?

את יושבת בסלון. דמעות חונקות את הגרון.
"נשבעתי שזה לא יקרה שוב…"
אבל בפנים את יודעת – זה יקרה שוב.

⏳ 10 שנים קדימה…

הוא כבר בן 15.
את מחכה שיספר לך איך היה היום בבית הספר, אבל הוא בקושי זורק לך מבט.
"היה בסדר."
קובר את הראש בטלפון ונכנס לחדר.

כל שיחה נגמרת בזה.

פעם הוא היה מספר לך הכל.
על החברים, על החלומות שלו, על הפחדים הקטנים.

היום?
הוא מעדיף לשתוק.

הוא למד שאין טעם לדבר.
כי בבית הזה, אף אחד לא באמת מקשיב – רק צועקים.

הוא יודע שאמא יכולה להיות חמה, מחבקת…
אבל גם יכולה להתפוצץ ברגע.
אז עדיף לא לקחת סיכון.
עדיף לשמור הכל בפנים.

עדיף להתרחק.

⏳ 10 שנים קדימה…

הוא בן 25.
בחוץ הוא נראה חזק. עצמאי.
אבל בפנים? הוא מפוחד.

💔 הוא לא יודע איך להציב גבולות, כי בבית הכל היה עניין של צעקות ואיומים.
💔 הוא נמנע מקונפליקטים, כי הוא למד שוויכוחים נגמרים בכעס, לא בהבנה.
💔 הוא לא מביע רגשות, כי בבית לא היה לזה מקום.

בזוגיות?
הוא לא יודע מה זה תקשורת בריאה.
כשהוא מרגיש מוצף – הוא מתפרץ.
או מתרחק.
או פשוט… עוזב.

בעבודה?
כל ביקורת מרגישה כמו מתקפה.
הוא תמיד מרגיש לא מספיק טוב.
הוא מפחד לנסות דברים חדשים – כי מה אם הוא יטעה?

💔 ואת?

את מסתכלת עליו.
על הילד שפעם חיפש את המבט שלך כדי לקבל חיבוק.
הילד שפעם רצה לספר לך כל דבר קטן.

היום?

הוא רחוק.
כל כך רחוק.

והשאלה הכי קשה מכל –
מה היה קורה אם היית עושה דברים אחרת?

🔄 עכשיו תדמייני עתיד אחר.

הוא בן 5.
עוד רגע מתסכל.

הוא שוב מושך זמן לפני השינה.
עוד סיפור, עוד כוס מים.
אבל הפעם, במקום לאגור תסכול עד שהתפרצות תגיע – את יודעת איך להגיב.

את רגועה.
את מציבה גבולות ברורים, בלי עונשים ובלי איומים.
את נשארת סמכותית – אבל קשובה.

והוא?
הוא לומד שיעור לחיים.
הוא לומד שהוא יכול לסמוך עלייך.
שהוא לא צריך לפחד ממך – אלא להרגיש מוגן על ידך.

⏳ 10 שנים קדימה…

הוא בן 15.
הפעם, כשהוא חוזר מבית הספר, הוא מספר לך על החבר שרב איתו.
הוא מספר לך שהוא מרגיש מתוסכל.
כי הוא יודע שאמא מקשיבה.
הוא יודע שאפשר לדבר איתך – ולא לחטוף צעקות.

הוא יודע איך לבטא את הרגשות שלו, כי הוא ראה את זה בבית.
הוא יודע איך להתמודד עם קשיים – כי הוא ראה אותך מתמודדת בצורה בריאה.

⏳ עוד 10 שנים…

הוא בן 25.
יש לו עבודה שהוא אוהב.
הוא יודע להתמודד עם אתגרים – בלי לברוח, בלי לפחד.
הוא בזוגיות בריאה, כי הוא יודע איך לתקשר.

והוא?
הוא עדיין קרוב אלייך.
כי אף פעם לא איבדת אותו.

  וזה מתחיל כאן.
עכשיו.